קשה להיזכר ביום שבו יוסי בובליל פרץ לתודעתנו.
אך ביום שזה קרה אין כמעט אזרח במדינה שלא נחשף לאיש שהפך בין רגע לתופעה.
סגנון דיבורו, צורת ישיבתו, מבטיו ושיריו מוכרים לכולנו. חברות הסלולר מפיצות טרוטונים עם זמזומי הבוקר שלו, העיתונות היומית משתמשת בשם משפחתו לצורך קידום מכירות, וערוץ 2 הפך אותו כמעט לאליל תרבות.
עם ישראל מכיר את יוסי בובליל ואת ביתו עינב כאילו היו השכנים מהדלת ממול, או הדוד מעיר החוף שבא לביקור בחגים. אך האם כולנו מזדהים עם הדמות שהוא מגלם? האם כולנו רוצים להיות יוסי בובליל מתוכנית האח הגדול?
אני אישית רחוק מלהזדהות עם דמותו של יוסי אך מנגד גם דמותה של שיפרה לא עושה עלי כל רושם. ומכיוון שבתופעת הבובלילים עסקינן, אנסה להתמקד בהשפעתה.
אישית, אני מכיר אנשים שנדחים ממנו ועם זאת אני מכיר כאלו ש"חולים" עליו ועל התבטאויותיו. בין אם הוא גורם לדחייה ובין אם הוא גורם לחיבה – דבר אחד בטוח, אי אפשר להתעלם מנוכחותו. הוא פשוט נמצא שם לטוב ולרע – יושב עם הסיגריה, מגרד בשיערו השחור למשעי, נושם לו נשימה עמוקה ומשחרר איזו אמירה לא מובנת בעליל.
יוסי בובליל הוא גיבור תרבות. והשאלה הנשאלת היא על איזו תרבות אנו מדברים? אלה שפוקדים את בית האופרה הישראלית ואת בתי-התיאטרון יעקמו את פרצופם במין דחייה בלתי נסבלת ויומרו : "יוסי בובליל – בושה וחרפה, פשוט תת-תרבות". מנגד, רבים וטובים יחושו קירבה גדולה אל האיש ויראו בו נציגם האותנטי.
אך בואו נודה באמת. יוסי בובליל הגיח למסך הטלוויזיה אחרי שנים רבות שבהן חזינו רק בדוגמנים ודוגמניות מתוצרת רמת אביב ג'. מפיקי התוכניות בערוצים השונים התמקדו בגיבורי תרבות חד-גוניים, כאלו שנולדו באותו הרחוב, למדו באותו בית-הספר ומדברים באותה השפה. יש לי חבר שמכנה תופעה זו בשם "אפקט האחים". כלומר, אנשים מאותו הרקע, בעלי גוון עור זהה, עם עבר משותף ועתיד זוהר. משום בה, הצופים בבית, בין אם הם גרים באשקלון, צפת, קריית שמונה, ירוחם או דימונה, נאלצו עד היום ל"סבול" את אותן הדמויות ללא היכולת להזדהות עם אפילו אחת מהן.
השאלה היא, מדוע עד היום לא דאגו מפיקי התכניות ללהק שחקנים מהפריפריה, כאלו שמייצגים קהל רחב של צופים מרחבי מדינת ישראל, יש שמכנים אותה ישראל השנייה. ישראל שמתגוררים בה ערבים, הומואים, וגם מזרחים.
מעניין שדווקא קופרמן הפקות ושות' השכילו לעשות זאת ואי אפשר להתווכח עם הצלחה.
הצלחתו של קופרמן היא הצלחתנו. בפעם הראשונה אנו זוכים לצפות בפרידמנים ובבולילים מתערבבים זה עם זה ומנהלים (באילוץ יש לומר) דיאלוג אמיתי ורציף.
לכל אלו שמגנים את הבובלילים (ובראשם שיפרה), בעצם מגלים התנגדות לחדש ולשונה מהם. בדיוק כפי שהגיבו הדיירים הוותיקים עם כניסתם של הדיירים החדשים. מה פתאום נותנים זמן מסך לפרימיטיבי הזה?(שמכנה את בתו בשמות גנאי) שממלמל שטויות וחש כה בטוח בעצמו. דעו לכם שהסלידה שאתם מפגינים מהדמות שיוסי מייצג היא בעצם סלידה מחלק גדול של העם הזה. יוסי בובליל הוא בסך הכל מייצג של אוכלוסיה שעד היום נהגו להתעלם מקיומה.
הנה פתאום, צופים רבים יכולים סוף סוף לחוש קרבה למישהו שמפגין רגש, אמפתיה, מישהו שאולי לא מדבר בשפה גבוה אך יודע את שפת הלב. בהקשר זה, יוסי ועינב בהחלט מייצגים נאמנה רבים מקרב הצופים שעד היום לא הצליחו להתחבר להתנהלות השכלתנית והקרה של השחקנים שהופיעו על-גבי מרקע הטלוויזיה בסלון ביתם.
ולכן, גם אם יוסי בובליל לא משמש דוגמא חיובית באופן שבה הוא מתבטא , וגם אם אין הוא מעשיר אותנו בביטויים אקדמיים ובלשון עשירה, אז מה? בשביל זה יש לנו את גב' קורנפלד ועוד מאות כתבי טלוויזיה, שדרני רדיו, מגישי תוכניות וכוכבי טלוויזיה. דווקא יוסי בובליל כעוף מוזר בשמי הטלוויזיה, מביא לנו משהו חדש, מרגש, אותנטי ואמיתי. וכאשר אנו מסננים את הדרוש סינון אנו נשארים עם פנימיותו של האדם – לפי האימרה הישנה: "אל תביט בקנקן אלא מה שבתוכו".
אז לכל המתריסים והמקטרגים, תנו לנו להנאות מהתופעה הזאת שנקראת יוסי בובליל – כמייצגה האותנטי של ישראל השנייה, שחיה לצידה של ישראל הראשונה. ומי ששולל אותו בעצם שולל כמעט חצי מהעם הזה .
תנו לדורבנים לחיות!